מעודה רחמים נ' בטוח לאומי-סניף ת"א-מח' משפטית

פסק דין

1.השאלה העומדת לדיון היא אם יש לדחות את התביעה, בנושא בסיס חישוב גמלת נפגעי עבודה לתובע, בשל התיישנות.

2.להלן הרקע לתובענה -

א.התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 9.11.99.

ב.גמלתו חושבה לפי סעיף 98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן – החוק), בהתאם לשכרו בשלושת החודשים שקדמו לתאונה.

ג.בשנת 2000, התובע היה מיוצג על ידי עו"ד גלעד, ונשלח אליו אישור על תשלום גמלת דמי פגיעה, בו פורט בסיס חישוב הגמלה (נ/1).

ד.כעשר שנים לאחר התאונה, ביום 10.11.09, התובע הגיש את התביעה שבפני שעניינה תיקון חישוב בסיס הגמלה, בטענה כי יש לכלול בה גם תשלום "דמי הבראה" ו"דמי חג" אשר שולמו לתובע במהלך שנת 2000.

3.לטענת התובע, על פי פסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל (ארצי) 289/09 ברנשטיין – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 21.7.09, אין התיישנות במקרה של בקשה לתיקון בסיס גמלה ועל כן יש לדחות את טענות הנתבע בנושא. עוד טען כי טענת ההתיישנות יכולה לחול רק לגבי גמלאות העבר, אך לא לגבי הגמלאות העתידיות. בנוסף, אין מדובר בהחלטה של פקיד התביעות שיש להגיש כנגד תביעה ועמד על ההבדל בין תביעה ובין פניה או בירור המופנים לנתבע.

4.לטענת הנתבע יש לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות. התאונה ארעה בשנת 1999, התובע היה מיוצג על ידי שלושה עו"ד ובתקופה הרלוונטית היה מיוצג על ידי עו"ד גלעד שקיבל מכתב המפרט את בסיס החישוב, כבר בשנת 2000. נטען כי פסק הדין בעניין ברנשטיין תומך דווקא בעמדת הנתבע ואף פסק דין נוסף תומך בעמדה זו (עב"ל (ארצי) 370/09 שחאדה – המוסד לביטוח לאומי, ניתן 16.9.10).

ביחס לאבחנה בין גמלאות העבר והעתיד, נטען כי התביעה מתייחסת גם לעבר ונתבעו הפרשים מיום התאונה.

לגופו של עניין, נטען כי אין להסתמך על סעיף 2 לחוק, אלא על תקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה – 1995. החישוב נעשה על פי התקנות שהיו בתוקף באותו מועד. באותו מועד דמי ההבראה ודמי החג לא עלו על מחצית השכר הרגיל של התובע ומשום כך לא היה מקום לפרוס אותם לשנים עשר חודשים ולהכלילם בבסיס חישוב הגמלה.

5.התובע מסתמך בטיעונו על הנפסק בפרשת ברנשטיין ואולם באותו מקרה עמד בית הדין הארצי על כך שמתקיים "מצב מיוחד בו הודה המוסד, בהגינותו, בזכות של המערער לקבלת קצבה הכוללת את המרכיב של משכורת 13." עובדה זו, אשר אינה מתקיימת בענייננו, היא שהביאה את בית הדין הארצי לקבל את הערעור לגופו של עניין.

זאת ועוד, בפרשת ברנשטיין, נפסק במפורש כי "ככל שמדובר ברכיב לגביו קיימת מחלוקת, כי אז עומדת החלטת פקיד התביעות בתביעה המקורית עליה ניתן להשיג תוך ששה חודשים בלבד." בענייננו, קיימת מחלוקת בין הצדדים אם יש להכליל את החלק ה – 12 מדמי הבראה ודמי חג ששולמו לתובע בשכר לצורך חישוב הגמלה.

6.בית הדין הארצי חזר על דברים אלה גם בפרשת שחאדה (עב"ל (ארצי) 370/09 שחאדה – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] (16.9.10)). באותו מקרה נשלחה הודעה למבוטח על זכאות לדמי פגיעה ועל בסיס חישוב הגמלה. בית הדין קבע כי "הדרך לתקוף את החלטת המוסד שניתנה בתביעת מבוטח הינה הגשת תביעה לבית הדין בתוך שישה חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע".

התובע טען כי המכתב שהוצג (נ/1), אשר נשלח לבא כוחו ובו פירוט החישוב, לא כלל ציון כי ניתן להגיש תביעה לבית הדין תוך המועד הקבוע בחוק. טענה מעין זו נטענה אף בעניין שחאדה ונדחתה – "בכך שלא הודע למערער על האפשרות הנתונה בידו להגיש תביעה לבית הדין אין כדי להוות טעם להארכת המועד להגשת התביעה [עב"ל 228/97 אסתר טרבלסי - המוסד לביטוח לאומי (24.6.99), עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע – המוסד לביטוח לאומי (8.5.03)]."

7.לאמור לעיל יש להוסיף כי בפרשת שחאדה, בית הדין הארצי היה ער לפסיקה קודמת שערכה אבחנה בין בירור ובין תביעה (עב"ל 445/07 יוסף סעיד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 35 (1999)), אליה הפנה התובע, ולמרות זאת פסק כפי שפסק, בנסיבות דומות לענייננו.

8.בשולי הדברים אציין כי מעיון בתלושי השכר שהתובע צירף לתביעתו, אכן נראה כי במועד עריכת החישוב, דמי הבראה ודמי החג ששולמו לו בחודשים מרץ 2000 וספטמבר 2000 לא עלו על 50% מהשכר החודשי הרגיל (ר' תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח), התשנ"ה-1995 (ק"ת תשנ"ה 5655, ע' 594). כלומר, אף לגופו של עניין, נראה שאין לקבל את טענות התובע.

9.לאור כל האמור לעיל, טענת ההתיישנות שטען הנתבע מתקבלת והתביעה נדחית על הסף.

ניתן היום, ב' חשון תשע"ב, 30 אוקטובר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: